בימים האחרונים דווח שהרשות הפלסטינית "החלה להפעיל לחץ כבד על הממשל האמריקאי במטרה לקבל במהלך הביקור (של הנשיא ביידן) מחווה בעלת משמעות". קשה אומנם לראות את הרשות הפלסטינית "מפעילה לחץ" על ארצות הברית, לא כבד ולא בכלל, ובינתיים הביקור שצריך היה לכלול גם את סעודיה ממילא נדחה, וייתכן שיידחה עוד, הן בגלל הממשלה הקורסת בישראל והן בשל ההתנגדות בקרב חלקים גדולים בסיעה הדמוקרטית בקונגרס, ובפרט באגף השמאלי, להפשרת יחסים עם סעודיה; בגלל משבר הנפט, הביקור בסעודיה היה אחת המטרות העיקריות למסע, גם לישראל יש עניין בדה־הסלמה בין וושינגטון וריאד — הן כדי להשתית את היחסים עם סעודיה על בסיס קבוע וגלוי יותר, והן כדי לתגבר את החזית האזורית נגד איראן, וכפועל יוצא מכך, את ההתנגדות למגמות באמריקה של חזרה להסכם הגרעין.
הנושא הפלסטיני לא יעמוד במרכז הביקור המתוכנן, אם יתקיים, אך יש להניח שהנשיא אכן יידרש לעשות מחוות מסוימות כלפי הרשות הפלסטינית, גם כדי לרצות את האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, שהעוינות כלפי ישראל הפכה לאחד הסעיפים העיקריים באג'נדה הפוליטית שלו. הוזכרו נושאים כמו ביקור בבית החולים הערבי במזרח ירושלים, פתיחה מחדש של נציגות אש"ף בוושינגטון, ובראש ובראשונה, פתיחת קונסוליה אמריקאית נפרדת בירושלים המזרחית, אקט שמשמעותו המעשית והמשפטית היא ביטול בפועל של ההכרה האמריקאית בירושלים המאוחדת כבירת ישראל.
לאסופה המפולגת והמקרטעת שנקראת "ממשלת השינוי" אין מן הסתם את עמוד השדרה הפוליטי והכושר האינטלקטואלי כדי להתמודד עם רוב האתגרים שבפני מדינת ישראל, וזו תהיה כבר משימתה של הממשלה הבאה, בין שתקום בכנסת הנוכחית ובין שאחרי בחירות. ישראל איננה שוכנת בדד, והמשבר העולמי סביב המלחמה באוקראינה, ההתמודדות המחריפה בין שתי תפיסות מתחרות לגבי הסדר העולמי, והאיום במשבר כלכלי עולמי מדגישים זאת ביתר שאת.
אך גם בהתייחסות לנושא הפלסטיני שנוגע לנו ישירות יש בלבול, חוסר הבנה והיעדר קו מנחה, ולא רק בשמאל. אלה בשמאל שטוענים שישראל אשמה באי־השגת השלום מתעלמים, ביודעין או שלא, מכך שהתנאי היסודי של הפלסטינים, הן המתונים יותר כביכול, כמו אבו מאזן, והן הקיצונים כמו חמאס, לכל פתרון הוא זכות השיבה לישראל של הפליטים, שפירושה מחיקת מדינת ישראל. כל היתר, כולל פתרון שתי המדינות, איננו אלא אמצעי ביניים לקיום התנאי הזה.
זאת ועוד, הקמת מדינה פלסטינית עכשיו פירושה לא רק מדינה בשליטת חמאס או גורמים קיצוניים אחרים, אלא גם הבאת איראן לגבולנו המזרחי, איום על המשך קיומה של ירדן, וגל בלתי פוסק של מלחמות. מנהלי המשא ומתן הישראלים על הסכמי אוסלו בזמנו התעלמו מהעובדה הזאת, הביאו לארץ את הנהגת אש"ף בראשות יאסר ערפאת ומיסדו בכך את הלכידות הרעיונית והמעשית בין הפזורה הפלסטינית ותושבי הגדה המערבית ועזה. לעומתם, בחלקים מהימין מקווים שבנייה מסיבית בכל יהודה ושומרון תהפוך את המציאות על הראש, כשבשוליים קיימת מעין ברית בלתי כתובה בין חברי הכנסת כסיף ובן גביר, ששניהם חותרים, מסיבות הפוכות כמובן, כל אחד לשיטתו, למדינה אחת מהים עד הירדן, משמע סתימת הגולל על ישראל כמדינה יהודית.
הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ששורשיו אידיאולוגיים ולא טריטוריאליים בעיקרם, איננו הסכסוך הלאומי היחיד בעולם שלא נמצא לו פתרון, אך אין זאת אומרת שלא ייתכנו הסדרים חלקיים שיורידו את להבות האלימות, יבטיחו את האינטרסים הישראליים הביטחוניים והציוניים ויחד עם זאת ירחיבו את המרחב הפלסטיני לניהול ענייניו בעצמו. כרגע אין בצד הפלסטיני שותף להסדר כלשהו, חלקי או אחר, ולכן יימשך כנראה הסטטוס קוו הנוכחי — וזה המסר היחיד שהנשיא ביידן, אם יבוא, יוכל לקחת עמו בדרכו חזרה לוושינגטון.